אז יצאתי לחופשת לידה.
מלבד העובדה שרציתי להיות אבא פעיל משהו במילה " חופשה " קרץ לי והייתי בטוח שזה בדיוק כמו חופש גדול רק להורים מה גם שזה יצא בדיוק באביב בואכה קיץ אז חשבתי לעצמי שבטח כל יום אהיה בים ואשתה לי בירות קרות ואראה את כל הסדרות בנטפליקס עם מזגן על 16 מעלות.
לא היה לי מושג שהמסך היחיד שאבהה בו בתקופה הקרובה, יהיה המוניטור.
כי לקרוא לחופשת לידה חופשה זה כמו לקרוא לטיולית של הצבא אוטובוס מפנק, כמו מלון שבתמונות הוא נראה מדהים ואתה מגיע ומגלה שבבריכה יש יותר כלור מאנשים והחדרים מעוצבים בסגנון כלא מעשיהו עם 2 מיטות שחוברו לאחת ושטיח מקיר לקיר ספוג עשן סיגריות, כמו להזמין בגד במידה לארג' בעלי אקספרס ולקבל XXXS.
צריך לקרוא לזה תקופת הורות, עבודת לידה, זמן אב, זמן אם, הכל – רק לא חופשת לידה.
וזה מעייף. מאוד מעייף.
אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה חלמתי חלום באורך מלא, במקום זה יש לי רק טריילרים לחלומות.
אז בשנייה שהיא נרדמת אני מבסוט אומר לעצמי הנה עכשיו החופשה מתחילה שם סדרה איזה כיף מגביר את המזגן אולי אפילו נקח פוך ככה נתפנק עד הסוף יודע מה יאללה נקח גם צלחת מפנקת עם הקציצות שאמא שלה הכינה בסופש! מדליק תטלויזיה הילדה ממשיכה לישון מבסוט על עצמי עוצר מביט עליה ואומר בגאווה
איזה ילדה של אבא, כלום לא מעיר אותה
אבל בשנייה שאני פותח את הארון מחבת אחת מחליטה להתאבד על הרצפה ומעירה לי את הילדה ואין מצב שאני מצליח להרדים אותה שוב כי לנסות לגרום לתינוק לחזור לישון זה כמו לנסות להחזיר אוהל לשק המקורי שלו, כמו לגרום לאקסל תקוע לחזור לעבוד כמו לנסות לתפוס זבוב כמו להוציא קליפה של ביצה שנפלה לקערה אז לוקח אותה בחזרה למשטח פעילות ומנסה לשחק איתה אבל אני כבר לא יכול אני גמור חייב קצת זמן לעצמי חייב לחוש קצת חוסר אחריות ובדיוק רגע לפני שאני נשבר אני שומע את הדלת נפתחת ואני כמו כלב שהבעלים שלו חוזר הביתה רץ עם הילדה לכיוון הדלת ובשנייה שרואה את אמא שלה מגיש לה את הילדה ואומר
" קחי, הבת שלך רוצה אותך "
ונשכב על הספה
ובוהה.
בסטורי, בפייסבוק, במאוורר בתקרה.
אני מרגיש צורך בלתי מוסבר לשכב ולבהות.
והוא הגיוני והכרחי הצורך הזה, לבהות.
כי אם לא נבהה, אם לא נאפשר לחלל הריק להיות ריק, איך נצליח להתמלא מחדש?
