תמיד היו לי אוזניים גדולות. בכל מקום ציבורי שהתפתחה שיחה לידי מיד האוזניים שלי היו מתכוונות לתדר הזה.
הפעם זה קרה כשהמתנתי לטיסה ומולי היו שני אנשים מבוגרים עם ילד קטן וביישן, אולי בן 11.
" תספר לדוד אייל מה אתה רוצה להיות שתהיה גדול "
אחד המבוגרים, כנראה האבא, שאל את הילד שבתגובה הביט למטה וזז באי נוחות.
" נו, מה קרה אתה מתבייש תספר תספר "
" די אבא "
" ספר לו מה אתה רוצה להיות! "
האבא אמר לו בתקיפות והוסיף" טההההה..." " טייס " הילד ענה, חסר אנרגיה, ואני מרגיש שזה הדבר האחרון שבא לו להיות.
" טייס קרב! תגיד מה אתה מתבייש! לוחם הילד הזה לוחם אני אומר לך! " האבא אומר בגאווה וטופח לילד על השכם והילד בתגובה ממשיך להביט למטה.
" אני בכלל לא רוצה להיות טייס. בטח שלא לוחם! אולי בא לי להיות רקדן ואולי שחקן ואולי בכלל להיות מורה ויודע מה, אולי גם טייס. ואם אני ארצה אז אני אהיה לוחם. אבל אתה לא תקבע לי מה אני אהיה. "
הילד אומר את כל זה עם שפת הגוף שלו, אבל השפתיים שלו נשארות סגורות.
" ספר לדוד אייל איזה MOVES אבא לימד אותך, תראה לו איך נותנים סנוקרת לפנים תראה תראה לו! "
" די נו אבא תפסיק "
" יאללה מה אתה ילדה "
" אבא די כבר!! "
הילד אומר בעיניים מבריקות. בשלב הזה האבא כבר התעלם מהילד ששקע בפלאפון שלו.
" כמו אמא שלו הוא יצא זה תאמין לי " הוא אמר והתחיללדבר עם אותו דוד אייל על איזו עסקה שהוא מתכנן לעשות.
ואני מהצד, שואל את עצמי איך הוא לא רואה.איך הוא לא רואה שהילד שלו הוא לא ההזדמנות השנייה שלו בעולם.ילד הוא ההזדמנות הראשונה של עצמו.
אנחנו כהורים צריכים להיות שם לתמוך, לעטוף באהבה ולתת להם כלים לגלות את העולם אבל אף פעם לא להחליט עבורם מי הם לפני שהם גילו את זה בעצמם.
זה בערך כמו לבקש ממטוס להיות מכונית.
אנחנו יכולים להחליט להפוך מטוס למכונית אבל אז נצטרך להוריד לו את הכנפיים ולהקטין אותו כדי שיוכל לנסוע בכבישים ולהכניס בו כל כך הרבה שינויים כדי שיעשה את מה שאנחנו רוצים במקום שייעשה את מה שהוא נועד לעשות, שזה לעוף.
אותו דבר עם ילדים.
כל ילד הוא מטוס רב עוצמה.
אסור לגעת להם בכנפיים.
