כל פעם מספרים לי כמה נורא הולך להיות השלב הבא.
חכה שתהיה קפיצת גדילה, חכה שיצמחו שיניים, חכה למשבר 4 חודשים ,חכה שישתנו הרגלי השינה, חכה לחרדת זרים, חרדת נטישה , שנתיים הנורא , גיל ההתבגרות , חכה שישברו לה תלב חכה שהיא תעזוב את הבית
חכה חכה חכה
לא רוצה לחכות. אני חי כרגע. עכשיו.
פעם ראשונה שאני אבא וזה כל כך אינטנסיבי שאני לא יכול ולא רוצה לדמיין מה יביא איתו העתיד. אני חי בשנייה הזו עם הלילות בלי שינה והמציאות המשתנה והרגעים שבהם אני נשבר וכל מה שאני רוצה זה לצאת מהבית והרגעים בהם אני מקבל חיוך שממיס לי את העיניים ומזריק לי אהבה טהורה שגורמת לי להבין את ההבנה הכי עמוקה והכי חסרת ספקות שהייתה לי בחיים.
זה בכלל לא משנה מה יביא איתו העתיד, כי כשיש כזו אהבה אין חומה או משבר שלא נעבור.
שיבואו כל הקפיצות גדילה שבעולם, אני אוותר על עצמי וארים אותה עד שיתלשו לי הידיים מהגוף.
שיצמחו לה גם אלף שיניים אני אהיה שם לעשות כל מה שצריך כדי שיהיה לה קצת פחות כואב.
כשהיא תחליט שהלילות הופכים ליום גם אם תקום חמש מאות פעם בלילה אני אמשיך לטוס אליה כמו טיל לחבק להרגיע ולעשות לה שששש עד שיגמר לי כל האוויר בגוף.
כשהיא תטפס על משקופים ותיפול, כשהיא תצרח בקניון אבא בובה ותמרח על הרצפה, כשהיא תעשה לי מרד נעורים וכשיגיע הבן זונה שישבור לה את הלב אני אהיה שם לאסוף את החלקים ולחבר אותם חזרה.
אני אבא, והתפקיד שלי הוא להיות כאן בשבילה.
גם אם אני נשבר, גם אם אני טועה, גם אם אני לא באמת יכול להיות שם כל הזמן אני אגרום לה להבין חזק חזק בתוך הלב הקטן שלה שלא משנה מה יקרה,
אבא כאן.
לידך.
